בקצה אירופה

Ai confini dell’Europa

בקצה אירופה EBRACO יְהוּדִי

מאת אלסנדרו מנפרידי

כאשר ה”לימס” מתבטא כגבול ועימות משפיע לרעה ולא הוגן על הנסיעה הסולידרית של אזרחים…

11 בספטמבר, 2026

“תתעורר, אנחנו לבד כאן!” אומרת אשתי, מעירה אותי משנתי העמוקה, באוטובוס הזה שבו המושבים כל כך צפופים שהם גורמים לנו להרגיש כמו סרדינים. אני מסתכל סביב. חשוך מוחלט. אווירה כמעט סוריאליסטית. האוטובוס שלנו התרוקן, הנוסעים נעלמו, נעלמו, רק שנינו נשארנו, הילד שנוסע איתנו, ועוד מבוגר לא מודע. גם הנהג נעלם, והשאיר את הדלתות פתוחות כדי שכל מי שרוצה יוכל לעזוב. אני אומר לאשתי: “גם אנחנו צריכים לרדת! ומהר!”

גבול המכס הבלארוסי-פולני, ברסט-טרספול, 16 באוגוסט, 2026. השעה 5:00 בבוקר, שעון בלארוס.

“בואו ניקח את המזוודות שלנו! קדימה, אנחנו צריכים לרדת!” בחשש ובנחישות, אנו ממהרים להוציא את תרמילי הגב שלנו מהאוטובוס ולהוציא את המזוודות מתא המטען. לאחר מכן, אנו מתחילים ללכת ללא היסוס במעלה הכביש, מטפסים על שורת האוטובוסים שעומדים ללא תנועה, כבויים, כאילו בבית קברות, אחד אחד, עד שאנו מגיעים למחסומי המכס. בהתחלה, אין נפש חיה בסביבה; כלי הרכב, כמו שלנו, ננטשו על ידי נוסעיהם; האווירה סוריאליסטית. ספרתי 53 כלי רכב משלנו ועד לראש האוטובוס; כשיצאנו, היו עוד שלושה מאחורינו. כשאנו מגיעים לאוטובוס הראשון, אני שואל: “אתם נוסעים לוורשה? יש לכם מקום לשלושה אנשים?” “ברור! מסמכים!” ומזומן, כמובן, הרבה יורו כל אחד. הנסיעה עולה יותר מהכרטיס.

השעה 6:00 בבוקר. עוד שעה של המתנה במחסומים. אחר כך אנחנו עוברים, חונים, עוצרים לשירותים ומחכים לבדיקת המכס הראשונה. בשעה 10:30 בבוקר, אנו עוברים דרך נקודת הביקורת של הגבול בבלארוס. שוב, באוטובוס, חיכינו לעבור את המכס הפולני (“האירופי”). בשעה 16:21 עברנו את ביקורת הדרכונים והמזוודות בנקודת הביקורת הפולנית. בשעה 17:47 יצאנו סוף סוף שוב לדרך. סוף סוף, סוף סוף, הגענו לתחנת האוטובוסים ורשה זקודניה בשעה 20:30.

הטיול שלנו, הפעם, נמשך בסך הכל 23 שעות.

מרחק הנסיעה בכביש בין מינסק לוורשה אורך כשש שעות: שלוש שעות עד לגבול בברסט, שלוש מהגבול לבירה הפולנית. יצאנו בשעה 21:30 והיינו אמורים להגיע לגבול בשעה 1:00 לפנות בוקר ובורשה בשעה 8:00 בבוקר. במקום זאת, הנהג עשה שתי עצירות, בנימוק הצורך בשירותים. הוא הגיע בשעה 3:00 לפנות בוקר ועצר בחשכת הלילה. היינו נמנומים, עד כדי כך שפספסנו את יציאתם של נוסעים אחרים. אז, בשעה 5:00 בבוקר, ללא היסוס, תפסנו הכל ונסענו למכס.

הפעם, לא הופתענו. בפעם הראשונה שחווינו את ה”מתיחה” הזו, לפני שני חורפים, זה היה מאוד לא נעים. לא ידענו מה לעשות, וכולנו היינו צריכים לצאת ליער, בין העצים, כי לא היו שירותים בקרבת מקום. אחר כך, הבנו ויצאנו לדרך, עם מזוודות ומזוודות, דרך השלג. מאז, כדי להיכנס או לצאת מבלארוס, אנחנו מנסים לחצות את הגבול דרך ליטא, שנמצאת צפונית יותר, אבל אפילו כאן, זה לא ידוע.

פעם אחת, בוילנה, האוטובוס שהזמנו התעכב ב-24 שעות כי הוא נתקע בתור בגבול, ונאלצנו לקנות כרטיסים נוספים כדי לחזור ולנסוע דרך ורשה-טרספול. בפעם אחרת, מערכת המחשבים הליטאית קרסה ולא היו חדשות, רק כדי לבטל את הנסיעה ולהודיע ​​לנו שהאוטובוס הבא יגיע בעוד יומיים, מה שאילץ אותנו לחזור ולבחור, שוב, בוורשה. בפעם אחרת, הגענו ממינסק לוילנה בשעה 3:00 לפנות בוקר והלכנו למלון, כדי לא לבלות את הלילה על ספסל, דרך יער חשוך לחלוטין ולא מרגיע כלל. כשראינו מונית חונה, רצינו לקחת אותה, אבל הבנו שהנהג שיכור לחלוטין ונוסע בכיוון ההפוך למלון! אני עדיין זוכר את הצרחות הרמות של אשתי, שהעירו אותו ממצב הבלבול שלו והחזירו אותו למסלול הנכון.

עוד דבר שלמדנו בדרך הקשה: לעולם אל תקנו כרטיסי הלוך ושוב מוורשה או וילנה לאיטליה מראש, כי עם העיכובים במכס, הם הולכים לאיבוד. עדיף לקנות אותם רק מיד לאחר הבידוק הסופי וחציית הגבול. נכון לעכשיו, נכון לאוגוסט 2026, ישנם בסך הכל חמישה מעברי גבול יבשתיים פתוחים ופעילים לכניסה לבלארוס מפולין וליטא (שלושה בגבול פולין ושניים בגבול ליטא). לפני שש שנים (בשנת 2020), היו כ-14 מעברים רשמיים ופתוחים (שישה עם פולין ושמונה עם ליטא).

כדי להיכנס לבלארוס כיום, מכיוון שלא ניתן עוד לעשות זאת באוויר עקב סנקציות האיחוד האירופי, אם ברצונכם להימנע ממעבר יבשתי חובה באוטובוס, עליכם לרכוש כרטיס טיסה לשדה התעופה של מינסק, בטיסה מאיטליה לאיסטנבול או לאחת הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות לשעבר (לא מהפדרציה הרוסית, כמובן, מכיוון שסנקציות האיחוד האירופי, כידוע, משפיעות גם על מוסקבה) – איטליה/ירוואן (ארמניה), טביליסי (גאורגיה) או באקו (אזרבייג’ן) – ולאחר מכן להמשיך בטיסה שנייה למינסק.בעיית הגבול היבשתי נפתרה בכך, אך מחיר הטיסה אינו בר השגה עבור כולם. לעומת זאת, לאלו המעוניינים להיכנס לבלארוס אין ברירה אלא לחצות יבשתית באוטובוסים אלה. אם הכל ילך כשורה, ניתן להשלים את המעבר תוך 10 שעות; במקרה הגרוע ביותר, חלקם אפילו עברו 48. הסיטואציה התקפית זו – שתפסה אותנו לא מוכנים באופן דרמטי בפעם הראשונה, מוטרדים והשלמה הפעם – נקטעה על ידי מחשבה שעברה במוחי: “אבל האם זה לא נכון, כשאנחנו מתמודדים עם הסיטואציה הדרמטית הזו, משלמים הרבה יותר מכפול עבור כרטיסים, האם לא בסופו של דבר אנחנו צריכים להיות אסירי תודה על המערכת הזו?” כי, אם לא היינו עושים את אותו הדבר, עם 53 אוטובוסים בתור, כנראה שהיינו מבלים הרבה יותר מ-48 שעות במצב מעורר רחמים זה.הנהגים מרוויחים כסף, אבל זו מערכת שנבדקה ונוסתה עד עכשיו. האוטובוס השני הזה היה ריק כשהגענו והתמלא בהדרגה באנשים מאוטובוסים שהגיעו אחרינו. אז כולם היו מרוצים: הנוסעים – על שלא בילו 48 שעות באוטובוסים המקוריים שלהם – והנהגים – שממלאים את רכביהם כפול ברגע שהם מגיעים לראש התור. לכן, המערכת נראית מושלמת וראויה למצב שנראה כאילו הוא מחליק ומאבד את צלילות התודעה שלו.ברוב מדינות העולם, “אי-נוחות” זו היא הכלל, לא היוצא מן הכלל. כשמדובר בתחבורה, נאמר, למשל, שבאפריקה, נוסעים ממתינים בחיבוק ידיים בתחנות האוטובוס ואומרים, “אף אחד לא יודע מתי האוטובוס יגיע; אנחנו רק יודעים שהוא יגיע ויעזוב שוב”. לעומת זאת, עבורנו, האירופאים ה”מתורבתים”, המאמינים שהחברות שלנו הן ערש הדמוקרטיה, הזכויות והקידמה, יהיה זה כנה לקרוא לחוויה כזו בשמה הנכון. “בגבולות אירופה”, אזרחי בלארוס (ואנחנו איתם) הם קורבנות של קשיים, סחר, סנקציות, ואפילו מסעות מייסרים אלה השמורים להם מעבר לגבולות שנוצרו על ידי היגיון הנשק וחלוקת הגבולות. כבר כתבנו על כך כאן, אך אנו רוצים להדגיש שוב שאי-נוחות זו ואחרות הן כרוכה במצב העניינים שאנשים סובלים ממנו כתוצאה מהסכסוך הזה ומהסנקציות הללו.